"הם ממילא יהרסו הכל" למה את לא צריכה לחכות שהילדים יגדלו כדי להרגיש בבית

אני שומעת את המשפט הזה לפחות שלוש פעמים בשבוע אצל לקוחות. לפעמים הוא נאמר בציניות, לפעמים בייאוש, וברוב המקרים עם המון בושה.אמהות (ובעיקר אמהות שעובדות קשה ורוצות לחזור לפינה השקטה שלהן  בסוף היום) אומרות לי: 

"חגיתא, בשביל מה? למה לקנות ספה יפה אם אחרי שבוע יהיו עליה כתמי שוקולד? למה לצבוע קיר אם הוא יתלכלך מהטושים? נחכה שהם יגדלו, ואז נשקיע".

אז הנה מה שאני מאמינה בו ואולי זה יפתיע אתכן: אם הילדים "הורסים" לכן את הבית - סימן שהעיצוב שלו פשוט לא מותאם אליהם. ואם אתן מחכות שהם יגדלו כדי שיהיה לכן נעים בעיניים, אתן בעצם גוזרות על עצמכן שנים של הצפה בתוך המקום שאמור להיות העוגן שלכן.

הבית הוא לא מוזיאון

הטעות הכי גדולה היא המחשבה שעיצוב וילדים הם שני קווים מקבילים. 

שעיצוב זה "יפה ועדין", וילדים זה "בלגן וחורבן" :)                                    

אבל הבית לא אמור להיות מוזיאון שאסור לגעת בו. הוא צריך להיות מקום שאפשר לקיים בו חיים יחד. כשאני מעצבת בית למשפחה, המטרה שלי היא לא ליצור קטלוג, אלא ליצור "מגרש משחקים מעוצב" - כזה שמאפשר לילדים להיות ילדים ולך להישאר שפויה.

איך יוצרים בית מותאם לילדים?

כדי שתוכלי להפסיק להיות "השוטרת" בבית ותתחילי ליהנות ממנו צריך לעבוד עם חומרים ופתרונות שפשוט לא נלחמים בילדים אלא זורמים איתם:

1. חומרים עמידים: בעולם שלי אין "אסור". יש "מתאים". כשאנחנו בוחרות בד לספה, אנחנו לא בוחרות רק צבע, אלא ממש טכנולוגיה. אני לא מאמינה בכיסויים מכוערים על הספה. אני מאמינה בבחירת בדים שדוחים כתמים. בדים שכל מה שהם צריכים זה מגבון לח כדי להעלים שוקולד או יוגורט. כשהחומר נכון - הלחץ פשוט יורד כי את יודעת שזה מתנקה בשניה.

2. שינוי חוקי המשחק: במקום לצעוק על הילד שלא יצייר על הקיר, אני מציעה משהו אחר - פשוט להחליף את כל הטושים בבית לטושים רחיצים על בסיס מים. אם הקיר צבוע בצבע רחיץ ואיכותי (כמו אקווניר אדוונס של נירלט), כל "יצירת אמנות" תיעלם פשוט תוך דקה. הדרמה נגמרת עוד לפני שהיא התחילה!

3. אחסון נגיש: הבלגן הגדול נוצר כשלדברים אין מקום קבוע או כשהגישה אליהם דורשת מהילד להפוך שלוש קופסאות כדי למצוא את הדינוזאור שהוא מחפש. כשהאחסון נמוך, נגיש ומחולק נכון הבלגן יורד אוטומטית והיכולת לאסוף הכל בסוף היום הופכת למשימה של כמה דקות בודדות.

4. השטיח כהזמנה לרביצה: הרבה אמהות נמנעות משטיחים כי זה נתפס כמו מגנט ללכלוך, אבל האמת היא ששטיח הוא מה שהופך את הבית הכי קר למקום שבאמת רוצים להיות בו. הוא מגדיר את אזור המפגש של המשפחה והוא ממש הזמנה לרביצה משותפת יחד על הרצפה. הסוד? לא להוציא עליו הון עתק ולבחור שטיחים מחומרים סינתטיים איכותיים שניתן לנקות בקלות, או אפילו כאלו שנכנסים למכונת כביסה. כשהשטיח הוא "בר החלפה" או "בר כביסה", את לא בלחץ כשמישהו מפיל עליו את המעדן.

5. אזור אכילה "חצי סטרילי": אנחנו רוצות שהם יהיו לידנו בסלון, אבל לא רוצות למצוא פתיתים בין כריות הספה. הטיפ שלי הוא ליצור אזור ייעודי לאכילה בתוך הסלון, שהוא לא על הספה או על השטיח. זה יכול להיות פוף נפרד שקל לנקות ואפשר לשבת ולאכול עליו מעדן או חטיף, שולחן ילדים קטן או ספסל עץ. ככה הם חלק מההתרחשות, אבל הלכלוך נשאר באיזור שמתנקה ב"וויש" אחד.

את לא צריכה לחכות שהם יגדלו כדי לאהוב את הבית שלך

השנים האלו, כשהילדים קטנים והחיים עמוסים, הן בדיוק השנים שבהן את הכי צריכה את הבית שלך לצידך. 

את צריכה בית שמכיל את הבלגן במקום להילחם בו, בית שבו את יכולה לשבת על הספה בסוף היום, להסתכל מסביב ולהרגיש רוגע וכיף.

אם את מרגישה שהבית שלך לא מרגיש כמו בית, אני מזמינה אותך להצטרף אליי לשירות "בוסט לבית".

בתהליך ממוקד וקצר אנחנו מייצרות את התשתית הנכונה - זו שזורמת עם החיים בקלות וגם מכניסה לבית את הרוך והיופי שמגיעים לך.

בואי נהפוך את הבית שלך למקום שבו את יכולה פשוט... להיות.